אימונון מס' 29 - מה שלומי?

ינואר 2012

למה אף אחד לא שואל אותי אם אני רעבה?

לפני כשבועיים נפגשתי עם אם לשלושה ילדים צעירים, שמטפלת במשרה מלאה בילדיה במסירות ואהבה. תוך כדי שיחה היא לפתע שאלה אותי בסערת רגשות: "למה אף אחד לא שואל אותי, מה שלומי? איך היה לי היום? אם אני רעבה? אם אני רוצה לנוח?............" והיא הוסיפה: "אולי תכתבי על זה אימונון?"

אני פוגשת אמהות ואבות רבים שמביעים לעיתים כעס או כאב על כך שהם מעניקים לילדיהם הכל. הם משתדלים לעשות עבורם את הטוב ביותר, עובדים קשה שלא יחסר דבר ומרגישים כפיות טובה מצד הילדים. הם מרגישים שהילדים לא מתעניינים בהם באמת, אלא כספקי שירותים. הם מרגישים שהילדים לא רואים אותם כבני אדם עם רגשות, רצונות ומחשבות ומקבלים אותם כמובן מאליו.

החיים במרוץ של המאה ה- 21 בכלל וההורות בפרט הן אינסוף משימות יומיומית מאתגרות ונראה לי שהתעניינות והתחשבות מצד הילדים בבית, עשויה להקל עלינו בהתמודדות הלא פשוטה הזו.

מה עושים?..... מתעניינים גם בעצמנו

אני חוזרת לאותה אמירה של האמא לשלושת הילדים: "למה אף אחד לא שואל אם אני עייפה"? אני מניחה שרובנו מכירים את ההרגשה שמסתתרת בין המילים, אולי אפילו חלקכם נתקלו בהורים ששאלו "מה אני משרתת שלהם?", "מה אני כספומט?"

והשאלה שמתבקשת שנשאל את עצמנו, למה אנחנו ציבור ההורים (אגב לילדים צעירים ובוגרים) מסתובבים עם התחושות הללו ומה אפשר לעשות על מנת לשנות את המצב?

נראה לי שהאחריות למצב (כרגיל) בנו ההורים. בואו נודה שהרגלנו את הילדים שלנו שהם במרכז העניינים. הרגלנו אותם שהם קודמים להכל ומגיע להם הכל (אתם מוזמנים לקרוא את האימונון של פינוק). אם אני חוזרת מיום עבודה ואף אחד לא שואל לשלומי ולא מתעניין אם אני רוצה כוס מים וישר מתנפלים עלי עם בקשות ודרישות שאני כמובן מתפנה עליהן, סימן  שאני נותנת לילדי אישור. סימן שאני מזלזלת בצרכיי או לפחות מקדימה לטפל בילדים לפני שאני דואגת לעצמי. במקום להיכנס הביתה להחליף בנחת בגדים, לשתות כוס מים, אולי אפילו כוס קפה, רגע לקחת אוויר לעצמי ורק אז להתפנות לילדים – (הרי בייננו, מה שחיכה עד עכשיו לרוב יכול לחכות עוד 15 דק'......) ותחשבו על המסר הסמוי שנעביר להם.

כשבנותיי היו קטנות טיפלה בהן אישה חכמה שסייע לנו בטיפול בהן. באחת הפעמים סמוך ללידתה של בתי הצעירה התיישבתי לאכול וקפצתי באמצע לעזור לבתי במשהו ממש לא דחוף.  אותה מטפלת אמרה לי משפט שמלווה אותי כל השנים "אם את לא תדאגי קודם לעצמך, לבנות שלך לא תהיה אמא שתוכל לדאוג ולטפל בהן!"

התפקיד שלנו כהורים לתת דוגמה לילדים שלנו, שאנחנו מכבדים גם את עצמנו וקשובים גם לצרכים שלנו כבני אדם.  אנחנו צריכים להעניק להם את התחושה שאנחנו ראויים לכך שהם יכבדו אותנו כבני אדם, שמגיע לנו לשבת לאכול בנחת, לנוח בלי הפרעות ואפילו מגיע לנו שהם ישאלו ויתעניינו בשלומנו ומעשינו.

אני מאמינה שההדדיות ביחסים בינינו לבין הילדים, מעבר לתרומה החינוכית תיתן לנו ההורים את הכוח להמשיך במלאכה ביתר קלות.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל אלה שהתעניינו ושאלו אותי לאן נעלמתי, מה שלומי  ומה קורה עם פרסום האימונונים והרהורי ההורות. אז מלאתי מצברים וחזרתי לכוחותיי אחרי תקופה מאתגרת ואני מזמינה אתכם להמשיך ולעקוב אחרי מסע משפחתי

להתראות, קרני    

QVMNSNcjdWXBOB

Whoever edits and publishes these articels really knows what they're doing.

03/02/2012 20:17:06, Hilal
הוסף תגובה