הרהור 15 - הורות סינית והורות מערבית

מאי 2011

אני מניחה שחלק מכם כבר נתקל בספר החדש "הימנון הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה או בסיקור התקשורתי הנרחב שהוא זכה לו לאחרונה. איימי צ'ואה אמריקאית ממוצא סיני הנשואה ליהודי, אם לשתי בנות ופרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל, כתבה ספר על בני משפחתה. 

איימי בת למהגרים סיניים חושפת בספרה את עקרונות החינוך המנחה את האמהות הסיניות בהשוואה לעקרונות החינוך של האמהות המערביות. צ'ואה בחרה לעלות את הסוגיה החשובה הזו, דרך כתיבה קולחת המאפשרת הצצה לכאורה, לסיפור האמהות הפרטי שלה ושל בני משפחתה.  סיפור שמצטייר כקיצוני עד כדי פרובוקציה וזאת מתוך מטרה לעורר מחשבה, בירור ושיח ציבורי על ההורות המערבית.

ההבדלים בין ההורות הסינית להורות המערבית ו... תרגיל קטן

צ'ואה מונה בספרה הבדלים בין אמהות סיניות לאמהות מערביות* ואני רוצה להציע לכם לנסות ולעשות עם עצמכם תרגיל קטן ולזהות ברשימה הזו את התפיסות החינוכיות שלכם:

  • הורים מערביים חרדים מאד להערכה העצמית של ילדיהם וחוששים לפגוע בנפשם. לעומתם ההורים הסינים מניחים שילדיהם חזקים ולכן הם נעזרים בין היתר בהטחת עלבונות, כדרך חינוכית.
  • הורים סינים מאמינים שילדיהם חייבים לגמול להם כל חייהם בציות ומתן סיבות לגאווה – דהיינו הצטיינות.
  • הורים סינים יוצאים מנקודת מוצא שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם ולכן רצונותיהם והעדפותיהם של הילדים עצמם, אינם רלוונטיים בעיניי ההורים הסינים. לעומתם ההורים המערביים מאמינים בזכות הבחירה של ילדיהם ובנטיית לבם.
  • ההורים הסינים מאמינים בהצטיינות בלתי מתפשרת בלימודים מול ההורים המערביים שמאמינים בעידוד הרעיון שהלמידה מהווה בין היתר מקור להנאה.
  • ההורים הסינים מקדישים את שעות הפנאי של ילדיהם לתרגול והשקעה בלימודים, לעומתם ההורים המערביים מעודדים את ילדיהם לחיי חברה ולפעילויות ספורטיביות קבוצתיות או להשתתפות בחוגים להעשרה והנאה.

שאלות והרהורים

שאלות רבות העסיקו אותי במהלך קריאת הספר וטרם הרפו ממני ובחרתי לעלות אותן בפניכם ולהרחיב הפעם בראשונה שבהן. באימונונים ובהרהורי ההורות הבאים ארחיב ביתר השאלות שהעליתי וכמובן אתם יותר ממוזמנים לקחת חלק ולהעלות סוגיות נוספות ותגובות.

  • האם ההורות המערבית אכן מגוננת מדי על הילדים ולא מאפשרת להם לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם אתגרים וקשיים שעלולים לחשוף אותם לכישלון?
  • האם גם אנחנו ההורים מחפשים חיים קלים ומוותרים לעצמנו בהורות, כי נוח לנו?
  • האם שווה להקריב את היחסים בינינו לבין הילדים על מנת להכשיר אותם טוב יותר לחיים?
  • עד כמה אנחנו צריכים להתערב בחיים של ילדנו ולנהל אותם או האם עלינו להיות מעורבים ולסמוך עליהם ועל הבחירות שלהם?
  • האם תקופת הילדות והנעורים תכליתה ליהנות מתחושת החופש והספונטאניות או זו תקופה שהינה שלב הכנה לחיים בו ילדנו רוכשים את הכלים להמשך?
  • האם בחברה המערבית המושתת על תפיסה דמוקרטית שוויונית עדיין לסמכות המסורתית והקשוחה ולציות, יש סיכוי? 

בחרתי הפעם להתמקד בשאלה הראשונה ברשימה. האם ההורות המערבית אכן מגוננת מדי על הילדים ולא מאפשרת להם לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם אתגרים וקשיים שעלולים לחשוף אותם לכישלון?

קשה לדבר בהכללה על מאפיינים להורות המערבית ובמיוחד לאור העובדה שאני מאמינה שכל משפחה היא ייחודית, אך בהחלט ניתן למצוא מאפיינים משותפים. מניסיוני המקצועי אני סבורה שההורות המערבית אכן מאופיינת בכך שהיא מגוננת על הילדים ולעיתים רבות הורים מעדיפים לא לאתגר את ילדיהם על מנת שלא יחוו כישלון, במחיר של ויתור על אתגרים, קביעת מטרות, יעדים ואף חוויה של תחושת ניצחון.

זה מתחיל כבר בינקות. נסו לדמיין את התינוק שזוחל בהנאה ברחבי הבית והכדור איתו הוא משחק מתגלגל מתחת לשולחן. הילד עוצר רגע ומהסס מה עליו לעשות. האמא שצופה בילדה, לא מתמהמהת ומיד רצה לחלץ את הכדור ולהשיבו לילדה, במקום לאפשר לילד להגיע אליו לבד (כמובן תוך כדי הכוונה ושמירה עליו מפגיעה כלשהי) ולחוות תחושה של הישג, תחושה של מסוגלות.

ובשלב מאוחר בבית הספר יותר, הנהירה של הורים רבים עם ילדיהם, לאבחונים שונים על מנת לקבל תוספת זמן במבחנים והקלות אלה ואחרות לילדים (ואני כמובן לא מדברת על אלה שבאמת זקוקים לאותם הקלות) – ומה יעשו כל אותם ילדים בבגרותם ובחייהם המקצועיים בעתיד? האם גם אז הם יקבלו תוספת זמן והקלות במקום עבודתם? האם הלקוחות יעניקו להם הקלות ברמת השירות אליהם הם יצפו או אותם לקוחות פשוט יבחרו במתחרה? ואולי היה נכון יותר מאתנו ההורים להשקיע משאבים ולאפשר לאותם ילדים לרכוש כלים ולשפר מיומנויות, להתאמן יותר, להתאמץ, להתעקש, לעודד, לתמוך ולא בקלות כזו לגונן עליהם בהקלות.

וסיפור קטן על משפחה שליוויתי במסע המשפחתי במשך שנה, עם זוג הורים העונים להגדרה של ההורות המערבית. לאחר מספר פגישות שקיימתי עם ההורים הם הבחינו שבתם אינה עצמאית דיה לגילה והם החליטו לאתגר אותה במשימה חווייתית שדורשת עצמאות.  לאחר התלבטות ולא מעט ויכוחים ביניהם, הם בחרו עבור בתם משימה מתאימה: נסיעה עצמאית של הילדה (בת 12+) בתחבורה הציבורית לבית סבתה המתגוררת באותה עיר במרחק 45 דק' מביתם. מאותו רגע שההורים הכירו בצורך והביעו רצון לעודד את הילדה לעצמאות ובחרו עבורה את המשימה, חלפו מספר חודשים ולא קרה דבר. בפגישותינו  ההורים תירצו את העיכוב בהתחלה במזג אוויר, מאוחר יותר בלחץ בלימודים, לחץ בעבודה ועוד ועוד. חלפו שבועות רבים ובשיחות שקיימנו הם נחשפו לקושי שלהם להעמיד את בתם בסיטואציה של התמודדות עם אתגרים ופחד, הם נחשפו לצורך שלהם לגונן על בתם. כאשר הם הבינו שבתחומים רבים הם מגוננים על הילדה ולמעשה בכך משדרים לה, כי הם אינם סומכים עליה ולא מאמינים ביכולותיה, הם החליטו להתמודד עם הקושי שלהם ולתת לבתם לצאת למשימה. בדקנו יחד מה יקל על הילדה ומה יצור אצלם (ההורים) תחושה בטוחה יותר וכמובן יקל עליהם..... בסופו של יום אותה ילדה נסעה בתחבורה הציבורית והגיעה בבטחה לבית סבתה, שם חיכתה לה ארוחה מפנקת. אני מניחה שאתם יכולים לתאר את תחושת הגאווה ועוצמה שאותה ילדה חוותה וכן גם הוריה.  

ולסיום, אני באמת סבורה שהורות מערבית זו עבודה קשה ומאתגרת, אך שכרה בצידה ואני סבורה שהיא מזכה אותנו ההורים גם הנאה רבה. 

להתראות, קרני 

*כיוון שאני מאמינה שההורות היא משימה ואחריות משותפת לאמהות ולאבות גם יחד, בחרתי להשתמש במונח של הורות מערבית ולא אמהות מערבית כפי שצ'ואה נקטה בספרה.

 

 

הוסף תגובה