הרהור 7 - סליחה, טעיתי!

יולי 2010

החופש הגדול כבר התחיל וילדנו הגדולים נכנסו לשגרת חופש: חלקם עובדים, חלקם מבלים עם חברים או מול מסך המחשב והטלביזיה, ישנים ביום וערים בלילה ומניסיוני ככל שנוקפים ימי החופש הסבלנות של הורים רבים מתקצרת והם מצפים מילדיהם  להתחשבות, יוזמה, עשייה ואפילו עזרה בבית.

על רקע זה, האם קרה לכם שחזרתם הביתה אחרי יום מעצבן בו נתקלתם בלקוח תובעני במיוחד, בוס מנדנד, פקקי תנועה, תור עצום בסופר, מזג האוויר, בקיצור מאותם ימים שהכל מעצבן, ומיד עם כניסתכם הביתה, בתכם  שאינה מודעת עדיין למצב העניינים, ביקשה מכם רשות ללכת לראות סרט ובמקום תשובה עניינית: של "כן" או "לא" היא חוטפת "שטיפה" על החוצפה שלה כל הזמן לבקש ולדרוש: "שום התחשבות מצידך, רק בילויים בראש שלך ו......" בתכם כל כך המומה מהתגובה הלא צפויה שאינה תואמת לבקשתה והיא רצה לחדרה וטורקת את הדלת בבכי (ומבחינתכם זהו המשך ישיר לאותו יום מעצבן...) 

כולנו בני אדם וככאלה כולנו טועים, השאלה מה אנחנו עושים עם זה?

אם כהורים דוגמה אישית היא גורם משמעותי בחינוך הילדים (ראו אימונון דוגמה אישית), אזי גם בקשת סליחה והודאה בטעות מהוות חלק מדוגמה אישית, שעלינו כהורים מוטלת האחריות להעניק לילדנו.

לא מעט פעמים שמעתי מהורים "מה, שאני אתנצל בפני הילד שלי?" "מה פתאום שאני אבקש ממנו סליחה!" וכשבררתי יחד עם ההורה, מה יקרה אם יבקש סליחה לא פעם צץ החשש מאובדן הסמכות. צץ החשש שהילד יפרש את בקשת הסליחה וההודאה בטעות כחולשה.

האם הודאה בטעות ובקשת סליחה זו הבעת חולשה או הפגנת ביטחון?

אם אכן מקובלת עליכם ההנחה שכולנו בני אדם וככאלה כולנו טועים, אז עלינו כהורים מוטלת המשימה להעניק לילדנו מודל של לקיחת אחריות והתמודדות עם טעות שבצענו או התמודדות עם פגיעה שפגענו באחר.

למרות הקושי שיש לחלק מאתנו בבקשת סליחה ובהודאה בטעות (בטח כלפי ילדנו) עלינו ללמוד להתנצל בפניהם, עלינו ללמוד לומר להם את המילים "סליחה, טעיתי".

לעיתים אני יכולה לבחור להתנצל רק על האופן בו הדברים נאמרו, אך לא לסגת מתוכנם. פעמים אחרות אני יכולה להתנצל על תוכן הדברים עצמם, על העיתוי או על הפורום בו נאמרו.

היכולת שלנו כהורים להודות בטעות והיכולת שלנו להתנצל, משדרת בעיניי עוצמה, הגינות וכבוד לזולת.

תנסו לדמיין את אותה ילדה שספונה בחדרה אחרי העלבון שספגה, רובצת במיטתה או יושבת מול המחשב כעוסה ופגועה, ולפתע היא שומעת דפיקה על הדלת ואתם נכנסים לחדרה ומבקשים "סליחה".

נראה לי שבהתנהגותנו זו אנו משדרים לילדנו תחושת אכפתיות, רגישות לתחושות שלהם ויותר מכל אנו מעבירים מסר ודוגמה אישית שאנו מכבדים את ילדנו, הגונים כלפיהם ובעלי אומץ להודות בטעות שעשינו.

נראה לי שלילדה שלנו יהיה קל יותר לבוא להודות בטעות ולהתנצל בפנינו על טעות שהיא עשתה, אם היא תדע שבבית שלה טעויות הם חלק מהחיים וניתן להודות בלי ש"השמים יפלו עליה."  

ולסיום, כיוון שחלק מבילויי החופש של ילדנו כרוכים בהוצאות כספיות שגורמות לחיכוכים בין הילדים להורים אני רוצה להציע לכם מפגש אישי חד פעמי בו אערוך אתכם הורי המשפחה חשיבה משותפת על דרך שמתאימה להתנהלות הבית בהוצאות הבילויים של החופש הגדול. אתם מוזמנים לפנות אלי לתיאום פגישה באמצעות צור קשר או בנייד 054-6585828 

twLJyccSR

You've rellay impressed me with that answer!

05/02/2012 10:33:45, Adamasteu
הוסף תגובה